שנת הלימודים טרם נכנסה להילוך גבוה, מה שמאפשר לי שוטטות במקומות שכף רגלו של האדם הלבן (עד כמה שאני נחשב כזה) אך בקושי דרכה בהם... השעה שעת בוקר, הבית שומם: האישה בעבודה, הגדולים בצבא ואביב בבצפר.
כבכל בוקר אני מתיישב ליד המחשב ונאבק במאמר כתוב אנגלית אקדמית על שאיפתם של השבטים העיראקים לעצמאות והמרד שלהם בבריטים. המאמר משעמם עד מוות, וקשה שבעתיים. כותב המאמר, השבטים העיראקים, ובעיקר הבריטים, שלושתם גם יחד זוכים ממני לגידופים ונאצות (הבריטים הכי הרבה האמת). ככל שאני מתעמק במאמר, גם אני מפתח שאיפות לעצמאות ורצון אמיתי למרוד. בשלב מסוים אני מבין שמשהו טעים ובעיקר מתוק "יבוא טוב עכשיו". הברירה היא בין חטיף שוקולד בּוּאֶנוֹ שזיוה מחביאה עבור פלג בבית ובין הדבר האמיתי. הלכתי על האמיתי.
נכנסתי לעיר העתיקה דרך שער יפו. ברחוב דוד חסמה את דרכי קבוצת תיירים רוסים עולי רגל שהשתרכו אחרי מדריכה וכומר אורתודוכסי שדי בצלב המוזהב הענק שנשא על חזהו כדי לפתח גיבנת שגם קוואזימודו היה מתגאה בה. פילסתי את דרכי בין עולי הרגל עבי הבשר במיומנות של חתול רחוב (גמישות היא השם השני שלי) ומשם חתכתי שמאלה לרחוב הנוצרים. בפתח אחת החנויות ניסו שני מוכרים ממולחים לשדל שתי עולות רגל מבוגרות ממוצא סלאבי, לרכוש "בהזדמנות שלא תחזור", איקונות ״נדירים״ שאך בדרך נס שרדו מסוף המאה ה-'19.
המשא ומתן בין הצדדים התנהל באנגלית נעדרת מילות יחס ובשפת הסימנים, תוך כדי שאחד המוכרים מגלה זריזות ידיים מרשימה ומצליח ממש ברגע האחרון להסיר את מדבקת ה״מייד אין צ׳יינה״ מגבו של אחד האיקונות הנדירים. חשבתי להזהיר את הנשים ולספר להן כי הן עומדות להיפרד כעת מארבע מאות דולר בתמורה לזבל סיני שבעלי-אקספרס עולה 17.99$ כולל משלוח עד הבית, אי שם בערבות קייב או אודסה, אבל אז נזכרתי שמעולם לא למדתי רוסית ושהגעתי למקום בעיקר כדי ליהנות מכנאפה מתוקה ובוודאי שלא להידקר או להירדף על-ידי המון מוסלמי זועם. לכן החלטתי לנתק מגע, ולאפשר להמון הזועם להתפרנס, בדרכו המיוחדת.
המשכתי דרך סמטאות הרובע הנוצרי לשוק חאן א-זית שם חלפתי על פני כנאפה ג׳עפר, המקום בו נוהגים כתבי אוכל של עיתון ״הארץ״ וסתם צפונבונים מתל אביב להרגיש שהם ״טועמים וחווים את הלבנט״ מבלי שהם מבדילים באמת בין צבע מאכל סינטטי כתום לסירופ אורגינל, או בין גבינת עזים עבודת יד מבית לחם לגבינת העמק, ובטוחים שבכך הם תורמים לדו-קיום בין העמים...
בעיבורו של הרובע המוסלמי, ברחוב ויה דולורוזה, היכן שיהודי אחד הובל בעינויים לפני אלפיים שנה ע״י קלגסים רומיים, הובילו אותי ניחוחות של אפיה טרייה לחלוויאת (מגדנייה מזרחית אם תרצו) אבו איימן. בין מגשי נירוסטה ענקיים, שאירחו עוגיות סולת שנשאו עליהם שקדים כיהלום שבכתר (קוראים להן במקומותינו ״טיש-פיש-טי״), בקלוואות שונות וקטאיף ממולאים בגבינת עזים ואגוזים, פגשתי כנאפה כתומה, מתוקה ומדממת, שגרמה לעולם להיראות מקום טוב יותר ומאיים פחות.
התיישבתי ליד אחד השולחנות הקטנים, הזמנתי עם הכנאפה כוס תה עם נענע והתכוונתי ליהנות מהרגע, אבל בדיוק אז החל הסמסונג גלקסי 2 של אבו איימן לצלצל ולהשמיע את אחד הרינגטונים היותר מזעזעים שנשמעו במרחב מאז פשטו פרשיו של צלאח א-דין על ירושלים: קטע ראפ ערבי המלווה בספק סלסולים ספק צעקות רקע שהזכירו לי בעיקר קריאות קרב ממאורעות תרפ״ט.
אבו איימן ענה לשיחה לאחר שתי דקות שנדמו כנצח, וממה שהבנתי, שוחח עם מישהי. בדיעבד התברר שהייתה זו נור אשתו. השיחה החלה בחילופי האשמות קשים והרמות קול כנראה בגין איזה קטע מסריח שהיה בבית, כשבהמשך ראיתי כיצד הגבר הגאה והמשופם נכנס למצוקה ועובר לטונים מפויסים יותר. הייתי הלקוח היחיד בחנות הקטנה, מה שהגדיל באופן ניכר את הסיכויים שלי לשמוע את הצד של אבו איימן בסיפור. שאלתי אותו מה זה הרינגטון הזה בטלפון שלו, והוא סיפר כי זהו קטע ראבּ שרץ חזק עכשיו בשטחים. החלטתי לנצל עד תום את קשיי ההגייה של בני דודנו ולהסתלבט קצת על אבו איימן ושאלתי האם הוא מתכוון לראפּ. אבו איימן התעקש על ראבּ, ואני הפטרתי "אלחמדולילה ראבּ אלעלמין" (השבח לאל הראפּר) ואבו איימן ענה אמן.
התברר כי יומיים קודם לכן התחתנה בשעה טובה פלסטין, אחותה הקטנה והמופרעת של אשתו של אבו איימן. פלסטין נולדה בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה ועל כן זכתה לשם המפייס הזה, שמן הסתם גם השפיע עמוקות על אופייה הנוח. היא די התעכבה עם הנישואין ולפי אבו איימן מוטב הייתה לו לא הייתה נישאת כלל, "חבל הרי לאמלל עוד משפחה" הוסיף בתוגה.
החתונה התקיימה באולם שמחות כלשהו בכפר עקב שבצפון העיר, כשהתפריט הקולינרי התבסס על אורז ותבשילי בשר ואילו זה המוזיקלי על ראפ ערבי ופופ אסלאמי מודרני, או כפי שאבו איימן תיאר: ראבּ ובּובּ. לדברי אבו איימן משפחתו אינה אדוקה כלל ועיקר, והחתונה הייתה חילונית לגמרי וכללה מספר דקות של ריקודים מעורבים, דבר שלא ממש מצא חן בקרב חלק מהקרואים האדוקים יותר בחתונה, אותם כינה אבו איימן בשם הגנרי "שייח'ים". שאלתי אותו האם אינו מעוניין להתחשב בהם, שהרי בסופו של דבר מדובר בנכבדי משפחתו והקהילה בה חי. אבו איימן התגלה כאדם מתקדם וראוי להערצה כאשר ביטא היטב את המשפט "אני משתין עליהם ועל הזקנים המטונפים שלהם".
המשפט המקסים והחינני הזה איחד וחיבר את לבבותינו אף יותר מאשר הכנאפה החמה והנימוחה, ועל כן ניסיתי לדובב אותו האם במהלך החתונה הגיחו השבּאבּ ותרמו לאירוע במופע אור-קולי כמיטב המסורת (הכוונה לגילויי שמחה וגבריות ערבית באמצעות ירי באוויר באקדחים גנובים, נשקים מאולתרים וכיו"ב, אמצעי לחימה שכל צעיר ערבי משכיל או אנאלפבית, לעולם ישמח שיהיו ברשותו לכל מקרה שלא יבוא). בתגובה החל אבו איימן להשתעל באופן מטריד כלשהו ולא ממש הבנתי את תשובתו אבל הנחתי שככל הנראה החתונה הייתה שמחה מאד ובוצע בה ניסוי כלים במרחב הציבורי.
שאלתי את אבו איימן מה הסיפור של פלסטין גיסתו, והוא סיפר כי הבחורה אמנם טובת מראה אבל כבר בת 29 ולא מעט בחורים הגונים ביקשו את ידה בשנים האחרונות אך היא דחתה את כולם. לדברי אבו איימן אותם מטומטמים ברי מזל לא יודעים עד כמה שפר גורלם אך כעת לבו נתון כמובן לאותו אומלל שהתחתן שלשום עם גיסתו, בחור ממשפחת סנדוקה, שכן גורלו נגזר לחיי השפלה וצער.
בשלב זה סקרנותי גאתה ורציתי לשמוע על מעלליה של פלסטין הסוררת אולם אבו איימן ביקש את סליחתי, ונפנה להכניס עוד כמה מגשים עם מעמולים ובקלוות לתנור הלוהט. כשחזר סיפר כי גיסתו הצעירה נוהגת כבר שנים להיעלם במפתיע מבית המשפחה שבשכונת א-טור, בכל פעם ליומיים או שלושה, והיעדרויותיה התכופות מדאיגות מאד את המשפחה וגורמות להרמות גבה אצל השכנים שלא לדבר על סיפורים מסמרי שיער ושמועות עקשניות שעשויות להמיט אסון על המשפחה. לדברי אבו איימן אך באורח פלא לא עלו על כך בני משפחת החתן במסגרת התחקיר ותהליך הסינון הביטחוני שערכו למשפחה ולנערה טרם בקשת ידה.
עודי מהרהר בדבר ומאורעות תרפ"ט התחדשו בשנית והחרידו את המגדנייה הקטנה. אבו איימן ענה לטלפון והיה קשוב ושקט למשמע עדכון כלשהו שקיבל. כשניתק את השיחה כעבור דקה נפלו פניו, וכששאלתי בדאגה מה קרה? השיב בעצבות: הכלה הטרייה נעלמה הלילה מביתה והחתן בהיסטריה – "ראחת פלסטין"....
