לפני כשבועיים יצא לי לשוחח עם גבר כבן 30 תושב העיר רמאללה. השיחה שהייתה ממושכת ומעניינת מאד, החלה בדברים ברומו של עולם, כגון משמעויות תכנית הסיפוח של השטחים ופוליטיקה, אבל מהר מאד התגלגלה למחוזות של חיי היומיום בשטחים - יותר מעניין בתכל׳ס.
אולי לא כולם יודעים, אבל האירוסין והנישואין בחברה הערבית בכלל והפלסטינאית בפרט, מדירים שינה מעיניהם של צעירים ומשפחות רבות. לא מידת ההתאמה בין בני הזוג או האושר המצופה להם מטרידים את הצעירים אלא סיבות פרוזאיות לגמרי – להתחתן היום בחברה הערבית זה דבר יקר מאד.
כמה מילות רקע בנושא הנישואין אצל הפלסטינים כיום, כאשר בחברה הערבית בישראל הדברים דומים למדי. בעבר כידוע, הייתה משימת השידוכים מוטלת על הורי הזוג הצעיר, שהיו סוגרים עניינים ביניהם ומפגישים את הזוג המיועד לראשונה בחייהם, כאשר הכל כבר היה גמור ומנוי.
כיום, גם בכפרים הכי נידחים בדרום הר חברון, יש לכלה המיועדת זכות וטו ותמיכה מלאה מהחברה ומהממסד הדתי לדחות שידוך שלא מתאים לה.
באסלאם, כמו ביהדות, נהוג כמובן כי החתן ומשפחתו משלמים למשפחת הכלה ולכלה עצמה מוהר ונדוניה. המוהר באסלאם, מורכב משני סכומים – האחד הוא המוהר המוקדם/המיידי (المعجل אֵלְמְעַגַّ'ל) שהנו תשלום כסף ורכישת "נדוניה" לכלה המאושרת, ובכלל זה גם רכישת תכשיטי זהב, ריהוט דירה, רכישת מוצרי חשמל, וכמובן מימון קומפלט של החתונה, כולל שלוש חליפות (שמלות) בגדים שהכלה מחליפה בליל החתונה והחגיגה.
הסכום השני עליו מוסכם מבעוד מועד הוא המוהר הדחוי, المأجل (אֵלְמְאַגַّ'ל) שהנו התחייבות הבעל לאשתו אם וכאשר יגרש אותה. מוהר זה הוא גבוה שכן, ממנו עתידה האישה להתקיים אם ייפרדו. בעבר נהוג היה לשלם את המוהר באדמות, בקרקעות, בשדות תבואה, במטעים וכיו"ב. מאחר ומהר מאד הבינו כי מדובר בהפסד משמעותי מנכסי המשפחה/החמולה, החל להתבסס יותר ויותר המנהג של נישואין בתוך המשפחה, בין בני-דודים ורחוק יותר מכך, וכך נותרו הנכסים עדיין בחזקת המשפחה המורחבת.
שכלול יפה ורעיון יצירתי במיוחד הוא נשואי "הבדאיל" שאני ממש רוצה לתרגם אותו לחילופי זוגות, אבל לא ממש מסתדר... מדובר בנשואים בהצלבה: מחמד מתחתן עם פאטמה. מחמוד, אחיה של פאטמה, מתחתן עם זיינב אחותו של מחמד גיסו הטרי. וכך למעשה אין הפסדי קרקעות, אין הפסדי כספים ואין חששות כלכליים – שלך שלי – שלי שלך, החלפנו כלות וחתנים ותרמנו למחזור המשפחתי.
זה יכול היה להיות אחלה פתרון, למעט העובדה כי המציאות חזקה מהכל, ולפעמים קורה ובני זוג לא ממש מסתדרים ביניהם. במקרים כאלה, קורה לא פעם שסכסוך בין אחד מהזוגות, משליך אוטומטית באורח פלא גם על הזוג השני – אח נחלץ לצרת אחותו, ואישה נחלצת לצרת אחיה ומה שמתחיל כריב קטן בין בני הזוג, מתפתח מהר מאד לגירושין כפולים. שלא נדע...
בכל מקרה, חאלד החביב עמו שוחחתי, סיפר שהוא נשוי+2, בוגר אוניברסיטת ביר זית ועובד באחד ממוסדות הרשות. הוא מעשן בשרשרת ועושה רושם של בחור חילוני מאד, אבל זה לא ממש הפריע לו להישבע באללה כל חמש דקות, ולפזר בדיבורו מילים כמו אינשאללה ואלחמדולילה. מהר מאד הבנתי שהוא אוהב את החיים הטובים. הוא סיפר לי (משהו שידעתי אמנם) כי חיי הלילה ברמאללה יכולים להתחרות בקלות עם אלה של תל אביב (פוסט קורונה) ושהוא מבלה כמעט מידי ערב עם חבריו. הבילויים שלהם כוללים שתיה במועדונים ברמאללה, בהם נמזגים הויסקי והבירה חופשי, למגינת לבם של האסלאמיסטים בעיר.
ברמאללה הרשות הפלסטינאית המזוהה פתח', מחזיקה קצר את האסלאמיסטים ולא מאפשרת להם ממש להרים את הראש או לקבוע את סדר היום. ואנשי הפתח' והרשות אוהבים כל מה שאנשים נורמליים אוהבים: נשים, אלכוהול ועישונים כמו סיגריות ונרגילה.
כשאני נפגש עם גברים נשואים מהגדה אני אוהב לשאול אותם מתי הם מתכוונים להתחתן בשנית או בשלישית. התגובות בדרך כלל זהות: אין יותר מדי לבטים או היסוסים אלא טרוניות על כך שמדובר בפרוייקט כלכלי כבד. אני שואל את חאלד מתי הוא מביא לאשתו צרה (אישה שנייה שתהיה עזר כנגדה). הוא צוחק ואומר שאין מצב – גם מפני שמדובר בהוצאה כבדה וגם מאחר ואשתו תהרוג אותו קודם.
שאלתי כמה יקר זה כבר יכול להיות? חאלד התמתח על הכיסא, שחרר סילון עשן ואמר כי זה מאד תלוי מאיפה הכלה (!) לדבריו, המוהר בכפרי הגדה, נע סביב ה- 3,000-4,000 דינאר (חמש עשרה עד עשרים אלף שקל) וזה מגיע לסכומים הרבה יותר גבוהים כשעולים בסולם.
התעניינתי לגבי השלבים במעלה הסולם, וחאלד הסביר כי בתחתית שרשרת המזון בשטחי איו״ש, נמצאים כמובן מחנות הפליטים, המוכרים שבהם הם ג׳ילזון ואלאמערי ליד רמאללה, בלאטה ונור אלשמס ליד שכם, אל פואר ליד חברון, קלנדיא ומחנה הפליטים שועפאט ליד ירושלים. במקומות אלה אפשר למצוא כלה נאה וחסודה גם באלפיים דינאר אבל היא מגיעה בעסקת חבילה יחד עם עוד 5-6 אחים אלימים ואגרסיביים שבכל רגע נתון, שניים מהם נמצאים במעצר ביטחוני או פלילי, והשניים האחרים מבוקשים לרשות הפלסטינאית או לישראל, או מיידים אבנים על כוחות הביטחון, as we speak.
במעלה הסולם פגשנו כבר את הכלות מהכפרים, ומעליהם, בטוחות בעצמן, יש את הכלות מערי הגדה – רמאללה, אלבירה, שכם, ג'נין, טול כרם וקלקיליה. כאן כבר מאמיר המוהר לאזורים היפים של 5,000-6,000 דינאר (25,000-30,000 ₪) לכלה, וציפיות לחגיגות ומשתאות בסגנון אלף לילה ולילה באחד מהאולמות הנחשבים בשכם או ברמאללה.
שאלתי את חאלד וכמה יעלה להתחתן עם בחורה ממזרח ירושלים. חאלד ביקש להוציא את הנייד שלו (שלא היה ברשותו) כדי לחשב ואמר כי לדעתו לא פחות מ-7,000 דינאר מאחר ויש כאן הזדמנות ופוטנציאל עתידי לקבל איחוד משפחות ולהשתדרג למעמד של תושב מזרח ירושלים עם ת.ז. כחולה וזכאות לביטוח לאומי וקובת חולים (במקור).
השיחה המשיכה לזרום יפה ושאלתי האם יש מקומות שעלות הנישואין והמוהר בהם גבוהים יותר מהערים? חאלד אימץ מצחו ולפתע ברקו עיניו. הוא סיפר כי בכפרים עין יברוד, תורמוס עיא ודיר דבואן מאמיר המוהר עד כדי עשרת אלפים דינאר ויותר!
למי שאינם מכירים נציין בקצרה כי עין יברוד, תורמוס עיא ודיר דבואן (אולי יש עוד כפר או שניים) הם מכפרי הגדה העשירים ביותר. מדובר בכפרים מוריקים בהם עצי זיתים בני אלף וחמש מאות שנים ובתי אחוזות הטובלים בברושים ובבוסתנים. רוב תושבי הכפרים הללו היגרו במרוצת השנים לארצות הברית והם חיים בקהילות פלסטינאיות גדולות בשיקגו, ניו ג'רזי ובצ'ילה.
חאלד הסביר כי נשואין לבחורה מדיר דבואן או תורמוס עיא הם יקרים ביותר, אבל מדובר במניית זהב – שכן רוב הבחורות הללו הן בנות מהגרים ומחזיקות ב"רזידנסי", ועם קצת סבלנות, עורך דין טוב ומוטיבציה, המניה הזו יכולה להצדיק את עצמה אם החתן המשקיען יזכה בסופו של דבר ב"רזידנסי" ובגרין כארד, ואפילו ב"בָּאסְבּוֹרט אָמְרִיקִי" (כך במקור).
את שיחתנו חתמנו בשתיית קפה בוץ עליו אמר מחמד כי הוא מר ושחור יותר מהחיים שלו, ונפרדנו לשלום בתקווה כי אינשאללה בעתיד ייצא לנו להרביץ איזה דרינק במועדון הנקרא בשם "הקזינו" ברמאללה.
בתמונה: "הארמון הסיני" אחד מבתי המידות המוגזמים במיוחד, באחד מכפרי הגדה המערבית.
