שבעה למותו של ברנרד לואיס ז"ל - גדול המזרחנים

בסופ"ש האחרון הלך לעולמו ברנרד לואיס, גדול המזרחנים במאה העשרים, ומגדולי המזרחנים בכלל. לואיס נפטר (היה בן תורת משה ועל כן "נפטר" ולא "מת" סתם) בשיבה טובה ולדעתי חי חיים טובים ומלאים והותיר אחריו מורשת אקדמית באמת מכובדת.

קשה להפריז עד כמה היו האיש ופועלו משמעותיים לעולם האקדמי, לאופן בו אנו מבינים את האסלאם ואת העמים הערבים בהם אנו חיים ואת המזרח התיכון בכלל.

עבור המתעניינים בהיסטוריה ובעולם המזרח, שקול מותו ללכתם של אריק איינשטיין, סטיבן הוקינג או דיויד בואי למשל. ענקי רוח וידע שהיו בשורה הראשונה בתחומים, ובמקום טוב מאד באמצע...

האיש נולד וחי את רוב חייו בלונדון, חי חיים יהודים, ובין השפות בהן שלט היו (אפשר לשבת): יוונית עתיקה, לטינית, צרפתית, גרמנית, ערבית, תורכית, וכמובן אנגלית ובטח שכחתי עוד.

לואיס כתב כ-30 ספרים ומאות מאמרים במרוצת חייו. בין ספריו הרבים שתורגמו לעברית, "משבר האסלאם" ו"מה השתבש: ההתנגשות בין האסלאם והמודרניות במזרח התיכון". לשניהם ונוספים מקום של כבוד בספרייתי הצנועה.

בספריו ובמאמריו הציג לואיס את תפיסתו, לפיו האסלאם הקיצוני צמח מהמורשת התרבותית וההיסטורית של האסלאם, תחילה כגידול פרא, אך עם השנים קנה לו יותר ויותר מעמד מרכזי. לדבריו, המוסלמים מיוסרים מכישלונותיהם בעולם המודרני ועמוסי זיכרונות מעברם המפואר, ולכן רבים מהם פונים לשנאת המערב.

לואיס ערך אבחנות בין האסלאם לאסלאם הקיצוני, וידע להסביר אותן. הוא העריך כי בסופו של דבר, יביא האסלאם הקיצוני אסון על הדת המוסלמית כולה.

לואיס טען והסביר שמוסלמים, בניגוד לעולם המערבי, אינם מגלים נאמנות או חשים הזדהות עם אומה או מדינה, אלא מתקבצים סביב נאמנות דתית. "בעולם המערבי, היחידה הבסיסית של ארגון אנושי היא האומה; במערב, האומה מורכבת מכמה תת-קבוצות, כאשר הדת היא אחת מהן. לעומת זאת, המוסלמים נוטים להפוך את הסדר: היינו, במקום לחלק את האומה לקבוצות-משנה דתיות, הם בוחרים לחלק את הדת לתת-קבוצות של אומות".

דוגמא יפה עד כמה התובנות והחכמה של האיש היו כה מזוקקות: "לעתים אפשר לשמוע מוסלמים מתלוננים - מדוע כאשר באסקים מבצעים פיגוע טרור בספרד, הם לא מכונים 'טרוריסטים נוצרים', ואילו כאשר מוסלמים מבצעים פיגוע טרור במקום כלשהו, הם מכונים 'טרוריסטים מוסלמים'. התשובה לכך פשוטה - הטרוריסטים הם שמגדירים את עצמם. הטרוריסטים הבאסקים אינם מגדירים את עצמם לפי דתם, ואילו המוסלמים כן. האסלאם הוא זהות, ולכן הוא משמש לכל דבר, גם לטרור".

לואיס לא חשש אם כן לבקר את העולם המוסלמי. הדבר כמובן שלא גרם אושר גדול לערבים. חוקר הספרות הפלשתיני-אמריקני, אדוארד סעיד, מאויביה המושבעים של ישראל, האשים בספרו המפורסם "אוריינטליזם" (1978) את לואיס בהשפלת העולם המוסלמי, בגזענות ובהתנשאות, ובהחלת "אימפריאליזם אינטלקטואלי" כלפי העולם הערבי. לא מעט סטודנטים ואנשי אקדמיה בארצות הברית, שהיו חברים בכת "הסודית" (והמגוחכת) של הפוליטקלי-קורקט גינו את לואיס (גם לא מעט כסף ערבי שהציף את האוניברסיטאות והאקדמיות במערב, תרם לכך) אבל בשנת 2001, עם אסון התאומים הנורא ובהמשך באירועי עיראק, אפגניסטאן, "האביב הערבי" וקריסתן של מדינות ומסגרות ערביות אחרות במזרח התיכון כולם הבינו מי צדק ומי טעה.

אללה ירחמך ברנרד לואיס, טוב שחיית, וחבל שמנהיגי המערב וחלק ממנהיגי המזרח לא מצאו זמן לקרוא את ספריך או לפחות להזמין אותך לכוס תה כדי להבין טוב יותר את העולם בו אנו חיים.

לכסף אין ריח - האמנם?

הקיסר אספסיאנוס היה בתקופת המרד הגדול מפקד בצבא הרומי, ופיקד על דיכוי המרד הגדול של היהודים ברומאים. הוא הביא לעבודה את בנו טיטוס שבהמשך סיים את העבודה והחריב את בית המקדש.

אבל אספסיאנוס היה גם צריך לתפקד כקיסר רומא ומתברר כי עשה לא מעט עבור הציבור. אחד הדברים שעשה היה הקמת שירותים ציבוריים שקראו להם ״לטרינות״, וכדי לממן את התחזוקה שלהם וגם כדי להכניס כספים לקופת האימפריה, הוא הטיל מסים על המשתינים והמחרבנים.

כנראה שהחברים של בנו טיטוס הסתלבטו עליו בסגנון ״אבא שלך עושה פדיחות ומטיל מסים על בתי השימוש״ וטיטוס כמובן בא לאבא שלו והחל להתלונן על המסים החדשים.

מספרים שאספסיאנוס נתן לטיטוס להריח מטבע מהתשלומים הראשונים ושאל אותו אם המטבע מסריח. לא, השיב טיטוס. "ועדיין," אמר אספסיאנוס, הכסף הזה בא משתן".

ומכאן צמח הביטוי “לכסף אין ריח״...

אום-איימן והשתן של הנביא (!)

אחד הקורסים המהנים והמרתקים שיש לי באוניברסיטה נקרא ״סוגיות באסלאם המודרני״. הקורס עוסק ברעיונות האסלאמיים הקדומים כפי שהם משתקפים בקוראן ובספרות החדית׳ (התושב״ע של בני דודינו) וכיצד הפרשנים והפוסקים המוסלמים בני ימינו, מסתייעים בהם כדי לפסוק הלכות מודרניות.

בסמסטר הראשון למדנו וניתחנו פסיקות של מופתים בנושאים ״חמים״ כגון מתן זכויות שוות לנשים בסעודיה, מתן רשיונות נהיגה לנשים במפרץ, וכמובן האם להתיר ובאילו סייגים, שימוש באינטרנט ושימוש בטלפונים סלולאריים לנשים וכיו״ב.

הסמסטר השני נפתח בסערה בדיון מרתק שהתנהל בכיתה באשר לקדושת גופו והפרשותיו של הנביא, ברכת אללה עליו. מתברר כי באחד הלילות החמים במכה לפני 1400 שנה, היה הנביא עייף מאד אך גם רווי נוזלים. הוא התעצל לצאת מהאוהל באמצע הלילה ולהשתין בחוץ כאחד האדם, על כן השתין לתוך קערה קטנה והניחה בצד כדי לשפוך את תכולתה בבוקר. מה הייתה הפתעתו של הנביא כשגילה למחרת כי הקערה ריקה!

הוא פנה לאום-איימן, שבאותה עת כנראה חלקה איתו את יצועו או שמא הייתה השותפה לדירת הרווקים שלו ושאל אותה האם היא יודעת במקרה משהו על הקערית קטנה שהתרוקנה באורח נסי באותו לילה. אום איימן חייכה ואמרה במבוכה כי היא קמה לפנות בוקר צמאה מאד, ראתה את הקערה עם משקה האנרגיה הירקרק ושתתה אותה (אמיתי!) מבלי לבקש רשות והיא מתנצלת על כך.

לנביא היו באותו רגע שתי ברירות:

א. לגלות לאום-איימן את האמת.... ב. לשקר לה.

הנביא היה אדם חכם ללא ספק ובחר כמובן בברירה השניה והבטיח לאום איימן ש״בטן זו לא תיגרר לאש הגיהינום משום שיש בה חלק מאדוננו שליח אללה...״. עד כאן החדית׳, סיפור שלו אילן יוחסין של אמינות ושרשרת מסירה והעברה ההולכים אחורה 1400 שנה. הסיפור הזה היווה בסיס אקדמי לפני מספר שנים למופתי של מצרים, ד"ר עלי גומעה, שטען כי חבריו של הנביא מוחמד שתו את השתן שלו, כדי להתברך בו. הטענה הזו עוררה כמובן באז גדול במצרים ורבים בקרב חבריו של עלי ג'ומעה מהממסד הדתי ומהמילואים, התהפכו עליו. הלכו וחיפשו לו בציציות ומצאו שכמה שנים קודם לכן, גומעה, שהוא פוסק ההלכה הבכיר ביותר במצרים, פירסם ספר בו כתב כי חברי הנביא מוחמד, בדומה לאום איימן, התברכו בשתיית השתן שלו.

ד״ר עלי ג׳ומעה טען שמאמיניו של הנביא התברכו גם מרוקו הנכבד של הנביא, זיעתו, שיערו, שתנו או דמו. שכן כל מי שידע את אהבת שליח אללה אינו סולד מהם, כפי שאם אינה סולדת מצואת בנה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בשליח אללה, אותו אנו אוהבים יותר מאשר את אבותינו, בנינו ובנות זוגנו. ומי שלא מסכים הוא כופר!!

אמות הספים שוב נזדעזעו וד״ר ג׳ומעה נאלץ להגן על פסיקתו ואמר: "כל גופו של הנביא - הגלוי והנסתר - היה טהור, ואין בו דבר שמישהו יכול לסלוד ממנו, ובכלל זה הפרשותיו. מתברר כי זיעתו של הנביא הייתה טובה מריח בושם: ״מסופר על אום חראם נהגה לאסוף את זיעתו זו ולחלקה לאנשי אל-מדינה" כך לפי החדית'. כנראה שעוד לפני שנתגלו במאה העשרים מרבצי הנפט הבלתי נדלים בסעודיה, נתגלו בה נוזלים יקרי ערך אחרים.

אבל זה לא נגמר בכך. בעל טור יומי בעיתון המצרי "אל-אח'באר" התייחס לדבריו של ג׳ומעה וכתב: "אם נניח, לשם הויכוח, כי דברים אלו דברים נכונים, כיצד התאפשרה שתיית השתן בפועל כאשר סיפוק הצורך הטבעי נעשה תמיד במקום המבודד המיועד לכך? האם חברי הנביא היו עומדים ומחכים כשבידיהם מיכלים? האם יכול אדם בר דעת והגיון להעלות בדעתו כי הנביא אפשר להם להשיג את שתנו?"

עד כאן בנושא זה, חג שמח לכולכם...