טוב שם משמן טוב - על שמן זית טוב, הקרבות ברמת יוחנן ואגדת המשרת מבגדאד

באחת השבתות האחרונות הרחקנו מהבית ת״ק פרסות כדי לבקר את שאכר, חבר טוב וקצין במערכת הביטחון. שאכר ומשפחתו מתגוררים בכפר הדרוזי כסרא באזור המוקף עמקים זרועים במטעי זיתים וגבעות מוריקות. מזג האוויר היה כבר סתווי, האוויר קר ויבש, השמש הסתתרה רוב הזמן בין העננים וידיהם של תושבי האזור היו מלאות בעבודה: אלה השבועיים העסוקים ביותר בשנה, תקופת מסיק הזיתים.

שאכר אומר שהשנה היה היבול משובח: השמן עשיר, בינתיים די מריר, ואם נזדרז- יעשה גם מחיר.

הגענו לכפר בשעה די מנומנמת והתקבלו בחמימות לארוחת בוקר דרוזית של שבת בבוקר: מאפים תוצרת בית, סלטים קצוצים היטב, לבנה גלילית תוצרת בית וזיתים שכאילו נמסקו בגן העדן.

מתחת לביתו של שאכר פגשנו את אבו-אכרם, אבא של שאכר שהגיע לפני חמש שנים לגבורות. אבו שאכר הזקן, קיבל אותנו בלבוש דרוזי מסורתי ושמח לספר לנו על ההיסטוריה של המשפחה שהגיעה מגבול הלבנון, מג׳בל דרוז בתחילת המאה ה-'18, דהיינו: בדיוק לפני 300 שנה. הוא סיפר כי אביו עוד הספיק ללחום בצבא ההגנה של פאוזי אלקאוקג׳י ולאחר התבוסה בקרב על רמת יוחנן, החליטו לחבור ליהודים והשאר היסטוריה. אבו אכרם התגאה בפני כי כמעט כל בני המשפחה המורחבת מועסקים במערכת הביטחון, חלקם בתפקידים רגישים.

שאלתי אותו מה דעתם של השכנים המוסלמים מכפרי הסביבה על כך ששכניהם הדרוזים משרתים בצבא הישראלי. אבו אכרם שחרר נחירת בוז והזמין אותי לשבת לידו בדיוואן הצנוע של המשפחה מאחורי גינת ירק נחבאת בין עצי ברוש. התיישבתי על כרית פרחונית שידעה ימים טובים יותר וצפיתי כיצד הוא מתרווח בכסאו, מוזג ביד רועדת קפה חם לספלוני קרמיקה ישנים ונותן דרור למחשבותיו ולשונו.

הוא החל לגלגל סיגריה וסיפר כי לא פעם שמע תהיות כאלה והאשמות כאילו הם, הדרוזים תושבי הגליל, משתפי פעולה עם היהודים. לדבריו הדבר אולי הרתיח אותו בעבר, אך לא יותר מאשר מצחיק אותו היום. ״זה היה באפריל 1948, יא אבני. המלחמה הייתה אז בשיאה. אני הייתי כבר גבר צעיר, אולי מלאו לי אז 16 שנים. חזרתי באותו יום מהמטעים לאחר עבודה מאומצת של גיזום וניסור עצי הזית שגדלו פרא. בין הגבעות וההרים נשמעו מידי פעם קולות ירי ונפץ. הגעתי אחר הצהריים הביתה ופגשתי בבית את הח׳תיאר ועמו אולי 4-5 מנכבדי הכפרים מג׳דל כרום ודיר אלאסד שפשוט התחננו בפני אביו למקלט מחשש שמא היהוד יבואו ויחסלו אותם...״

אבו אכרם עצר לרגע, גמע מעט קפה ושזר את קצהו הימני של שפמו המצהיב. ״הם היו ממש בפניקה. לא הכרתי את כולם למעט אחד מהם, שנדמה לי שהיה מוכתאר חמולת אלח׳טיב. בנו ראע׳ב היה ידוע כחבר בכנופייה אלימה במיוחד שהסתובבה בלילות בין ישובי הסביבה, שדדה, אנסה ורצחה יהודים. אבא שלי הסכים בשם השכנות הטובה להסתיר בביתנו הצנוע משפחה אחת עד יעבור זעם, והנכבדים עזבו את המקום בבהילות.

עוד באותו הלילה, בשעה מאוחרת, הרעידו את הבית נקישות ורעשים על מפתן הדלת. ניגשתי לפתוח ולתדהמתי ראיתי במקום את ראע׳ב עצמו, שהיה יש לומר די נפחד ומתוח, ועמו אביו, אמו וחמישה אחים ואחיות. הם העבירו אצלנו כמה יממות, בהן הטיפוס הזה, ראע׳ב, שהיה גדול ממני בכמה שנים סיפר בגאווה על מעלליו והפגין שליטה יפה מאד בשיבריה מתקפלת.״

אבו אכרם פקח את עיניו, הישיר אלי מבט ושאל: ״אתה יודע יא ירון מה אחת האמונות הכי מרכזיות שלנו הדרוזים?״ מה? שאלתי. ״האמונה בגזירת הגורל. מכתוב. הכל קבוע ונגזר מראש.״ השיב הזקן.

הרהרתי בדבריו כמה רגעים והוא המשיך וסיפר את הסיפור הבא, שלדבריו שמע מאביו, ששמע מאביו וכן הלאה, סיפור שהולך אחורה במשפחה כמה מאות בשנים:

״בלילה חשוך ברחובות בגדד, הלך לו ברחוב ריק מאדם משרתו של אחד מסוחרי בגדד החשובים כשפתאום מולו, לא פחות ולא יותר הוא רואה את מלאך המוות בעצמו, פוסע לקראתו ומנפנף לו בידיו ובחרמשו הארוך והחד וקורא לו. נבעת המשרת, רץ לבית אדונו וביקש ממנו כשהוא מתנשף, את המהיר שבסוסיו כי עליו לברוח מכאן למקום הנידח והרחוק ביותר על מנת להימלט ממלאך המוות. דהר המשרת כל הלילה במהירות רבה והגיע עם שחר לעיר סמארה הרחוקה. באותו הזמן הלך אדונו הנסער לשוק לנזוף במלאך המוות על שהחריד את משרתו הנאמן. ראה את מלאך המוות יושב תחת עץ תות, נזף בו ואמר לו: "מדוע באת לכאן להפתיע ולהבעית את הנאמן שבמשרתיי ?"

"חלילה לי מלעשות כן", ענה מלאך המוות, "אני הוא שהופתעתי למצוא את עבדך ברחובות בגדד ואף נופפתי לו בידיי ושאלתי אותו כיצד זה יתכן שהוא נמצא פה בבגדד כאשר רשום לי ביומני שנקבעה לי פגישה איתו מחר עם שחר בסמארה הרחוקה.....!!!״

אבו אכרם לא המתין יותר מידי, שזר שוב את שפמו ואמר: ״מיד בתום המלחמה, מששככו התותחים, חזרו כולם לבתיהם, להתחיל את החיים מחדש. לא עבר יום וראע׳ב פגש את מלאך המוות באחד הלילות, כאשר קיר לבנים ישן התמוטט עליו בעת שישן באחת החרבאות באיזור... מכתוב...

לאחר שתמו הקפה והסיפור, לקחו אותנו אבו אכרם ושאכר למרתף ההוא, המשמש כיום כמקום לאחסון שמן הזית שהם מייצרים במקום. חיש מהר התמלא ג׳ריקן צהוב מלוא המכל ביצהר טרי טרי ואיכותי. משם המשכנו לביקור בבית הבד במקום שמתברר כי בימים אלה עובד במתכונת חירום, 24/7, ומגדלי הזיתים מכל כפרי הסביבה באים אליו איש איש עם תוצרתו.

ככה בכל נובמבר, בימי מלחמה ושלום.

שבוע טוב לכולנו.

צהריים רגוע ברחוב צלאח א-דין

ישנו ברחוב צלאח-אדין אדם אחד שמוכר פלאפל על גבי עגלה ותופר הלוך ושוב את הרחוב המרכזי של מזרח ירושלים זה שנים רבות. מעולם לא טרחתי לעצור ולבדוק מה גורם לעשרות ילדים מבית ספר אלרשידיה הסמוך לבלות לידו בבליסה בהפסקות ובהפוגות שבין הפרות הסדר.

שלשום תקף אותי רעב פתאומי כשהסתובבתי ברחוב ממילא בין חנויות המותגים ובתי הקפה הכשרים למהדרין. כעבור כמה דקות כבר מצאתי עצמי מבלי משים קילומטר אחד מזרחה משם, ברחוב צלאח א-דין, השאנז אליזה של מזרח ירושלים. חיפשתי משהו לנשנש וריח טיגון כבד משך אותי כמטה קסם לדוכן הפלאפל הנייד של הגבר שסיפר ששמו עבד-אלקדר והוא גר בעזריה.

כשהגעתי היו השמיים בהירים והאוויר היה קר. רחוב צלאח אדין שקק פעילות: נהגים שעברו מבחן נהיגה מעשי בגיל 13 אצל אחיהם הגדול ותיאוריה רק בתיאוריה, עשו בכביש כבשלהם. הולכי רגל הימרו על חייהם בכל חציית כביש, וארבעה פרשי משטרה רכבו בגאון על סוסי משטרה שחורים, תמירים ומבהיקים בניקיונם, כולם אומרים כבוד. ע״א-קאדר היה לבוש בחולצת מיזע יוקרתית מתוצרת המותג האמריקאי ״Mike״ עם סמל ה-וי המפורסם שפנה משום מה לצד ההפוך, לכיוון שער שכם. ידיו אחזו כף וכלי נירוסטה דהוי והיו עסוקות בהטלת כדורי פלאפל לתוך ווק מבעבע שהיה משוקע בעגלת עץ שנצבעה ברשלנות. הבטתי בו בסקרנות, הוא ניחש מיד את מחשבותי ואמר כי אם אני חושש מטריות השמן אני יכול להיות רגוע, כי רק בשבוע שעבר הוא שֹם חמישה ליטרים. נרגעתי כמו לפני עקירה כירורגית והזמנתי מנה.

עודי ממתין ושתי בחורות עטויות מנדיל הצטרפו להמתנה לכדורים שהפכו מרגע לרגע לחומים וזהובים. הבנות הסתמסו בטלפונים הניידים שלהן מבלי לגלות יותר מדי עניין בנעשה. שאלתי את ע״א-קאדר האם היום חלש ו״איפה כולם״, והוא השיב כי עוד מעט יצאו התלמידים להפסקה ועובדי המשרדים גם הם יגיעו לחטוף משהו לצהריים והשבח לאל פרנסה יש לו תמיד, rain or shine.

נראה שלכדורי הפלאפל היה כיף בבריכה המחוממת והם לא ממש מיהרו לקפוץ החוצה ולכן ניצלתי את הזמן כדי להציץ ולקרוא את ההתכתבויות של הבחורות בוואטסאפ (לעולם, הוואטסאפ של השכן יהיה ירוק יותר). הספקתי להבין כי אחת מהן מדווחת לחברתה אימאן כי בחור אחד בשם איאד התחיל איתה או הטריד אותה במיניבוס מבית חנינא וכנראה שייצא מזה דייט. לצערי לא הספקתי להבין האם הבחור רציני או לא, כמה הוא מרוויח ואם אפשר לבנות עליו במציאות הכלכלית כיום שכן המנות של השתיים הוגשו, הן שילמו והמשיכו לדרכן.

הגיע תורי וע״א-קאדר שאל אותי אם לשים קצת חריף. החריף היה אדמדם ונראה תמים למראה. הנהנתי בחיוב. נתתי נגיסה ראשונה בפלאפל והתענגתי על הטעם, הריח והמרקם שהיו באמת ברמה גבוהה. בביס השני הופיע בדמיוני אייל שני והחל לז*** את השכל על הפריכות של המנה, הטיגון העמוק, השמן הטרי (פחחחח) והבחירה הנכונה של החומרים. גירשתי אותו בבעיטות והמשכתי להתמקד בפיתה. הביס השלישי הפתיע אותי כהוגן והזכיר לי שהסכמתי בטיפשותי שע"א-קאדר ישים קצת חריף... לפתע הרגשתי שאני הופך לדרקון והתחלתי לשגר להבות אש מהפה לעבר העוברים והשבים. שני צעירים שנראו לי חשודים בפעילות עויינת כמעט וזכו ממני למקלחת אש ופלאחית מבוגרת שנשאה על ראשה מערום של ירקות טריים למכירה כמעט והפכה בעוונותי לאוד עשֵן.

אחרי שהשבתי את נפשי במיץ תמר-הינדי צונן מדוכן סמוך, שאלתי את עבד אל-קאדר ממה עשוי חומר הנפץ הזה והאם הוא עומד בתקנות החומרים המסוכנים של משרד הבריאות. ע"א-קאדר הביט בי בבוז השמור ליהודים שבאים להתאבד ברחוב צלאח א-דין ואמר בחסכנות מהולה בגאווה: ״פלפל שאטה״. בהמשך הוסיף כי מדובר בחומר מזוקק שאימו הזקנה מכינה מפלפלי שאטה "בּלדי". רשמתי לפני שהאיש הזו ואמו צריכים להגיע בהקדם לכלא, ואם אפשר אז לכלא שאטה.

ראה כי השיעורים בבית ספר אלרשידיה הסתיימו לאותו יום שכן נחיל של ילדים חביבים הציף את הרחוב. הילדים נראו כמו צבא המשובטים עלי אדמות של מועדון הכדורגל BFC עם חולצות ותרמילים של ברצלונה ומסי. ראשיהם היו מסופרים בצורה גנרית ודמו לפני הירח: צד אחד מסופר היטב, והשני, מעולם לא פגש את מספרי הספר. מזעזע. הילדים צבאו על דוכן הפלאפל, והעבירו את הזמן עד לקבלת ארוחת הצהריים שלהם באופן בו נערים ערבים מבלים את כל תקופת ילדותם ונערותם: קבלת כאפות מנערים גדולים מהם, והורדת כאפות על ילדים חלשים וקטנים מהם. פייר אינאף. ע״א-קאדר עבד בצורה מוכנית, הביט בי, ניחש בפעם בשנייה את מחשבותי וקרץ אלי: ״ככה זה ערבים אח שלי״.

נראה כי הנערים והילדים אדומי העורף והאזניים, איבדו עניין בשלב מסוים בחלוקת כאפות וחיפשו תעסוקה אחרת. בנקודה זו הערכתי שביכולתי למנוע כותרת בעיתון הבוקר שלמחרת על לינץ׳ של מאות נערים משועממים בעובר אורח יהודי, ולכן הפטרתי לעבר ע"א-קאדר כי אקפוץ בהמשך. כעבור שעתיים שבתי למקום וראיתי את ע"א-קאדר מקפל את מרכולתו. הוא הזמין אותי להתלוות אליו ותוך כדי תנועה סיפר כי הוא עובר מידי בוקר כבר בשעה שש את המחסום, את העגלה הוא מאפסן במחסן קטן ברחוב אצפהאני הסמוך ואת חומרי החבלה הוא נושא עמו והחיילים כבר מכירים אותו ולא מערימים קשיים.

שאלתי את ע״א-קאדר האם הוא חוזר כעת לביתו. האיש חייך במסתוריות ואמר כי הוא ממשיך לחָרַם (מסגד אלאקצא שעל הר הבית). הצצתי בשעוני. השעה הייתה שתיים וחצי, לא השעה האידיאלית לתפילת ״א-צ׳הר״ וגם לא לתפילת ״אלעצר״. הפגנתי בפניו את ידיעותי החלקיות באסלאם ותהיתי בקול מה יש לו לאדם לעשות בשעה זו בהר הבית. הוא הופתע ופטר אותי בכך כי שיש לו "סידור" שם.

סקרנותי גברה כמובן אך נותרה ללא מענה. ע״א-קאדר הציע לי לבוא מחר לעוד פלאפל, הפעם על חשבונו. נפרדנו לשלום בספק הבטחה ספק התחמקות אלגנטית כי בעתיד יגלה לי במה מדובר.

הוא המשיך בצעדים בטוחים ונכנס דרך שער שכם לעיר העתיקה, שם נעלם לי מהעין. עשיתי דרכי חזרה לכיוון חניון ממילא כשלפתע פגשתי שוב את ארבעת פרשי האפוקליפסה והחלפתי איתם כמה מילים על הסוסים המרשימים שלהם. הם סיפרו כי מדובר בסוסים בלגיים מסוג ״פריזיאן״ שנרכשים עבור המשטרה בחוות השבחה בבלגיה והולנד והינם סוסים מגזע אציל וטהור, שמחד נהנים ממימדים מרשימים ומרתיעים ומאידך מאופי שקט ונוח מאד. ציינתי לעצמי שזה בדיוק המישלב ההפוך ללא מעט ערסים שגדלו בשכונת ילדותי בזמנו, שנהנו ממימדים צנומים וצנועים אך מאופי סוער ובלתי יציב בעליל.

נפרדתי באהדה מהסוסים המקסימים ומהפרשים כשלפתע החל שעוני לרטוט ולנג׳ס באופן מוגזם. כאן המקום לספר כי לפני כמה חודשים התפתיתי לעצתו של ״חבר״ לרכוש ״שעון חכם״. בדיעבד התבררה החלטה אומללה זו כאחד המעשים מהמטופשים שעשיתי בחיי. השעון מלווה אותי מבוקר עד ערב, מעדכן אותי האם ישנתי היטב בלילה, סופר לי צעדים, עולב ומשפיל אותי במידה ולא עמדתי במשימות היומיות שלי ודוחק בי לקום כשאני יושב במנוחה או בהרצאה יותר משעה וחצי ברציפות - בקיצור, סיוט שרק מי שהיה אבא לילדים בני שנתיים מכיר ויודע.

הפעם יצא השעון מגדרו כדי לבשר לי כי הכפלתי באותה נקודה את מכסת הצעדים היומית שאני אמור לצעוד. איזו שמחה וצהלה, ממש זיקוקים ופתיתי קונפטי באוויר, שבעברית יפה שמעתי שקוראים להם ״גזירה משמיים״. לא ידעתי את נפשי משמחה והתלבטתי כיצד לחגוג את המאורע המשמח (20,000 צעדים ביום במקום עשרת אלפים) והאם די להניח את השעון הארור על הארץ ולתת למכבש דרכים לעשות את העבודה או פשוט לנתץ אותו בבית ולפזר את הרסיסים בים התיכון. החלטתי כי בשלב הראשון אנתק לאלתר את קשרי החבריים עם ״החבר״ שהמליץ לי לרכוש אותו.

חזרתי לחניון, התאחדתי מחדש עם רכבי והמשכתי בנסיעה רגועה הביתה. היום נטה לערוב, התנועה זרמה היטב, ב-88fm השמיעו את ניל יאנג והעולם נראה טוב יותר. לפתע הגיחה מאחור מכונית סיאט צהובה ועקפה אותי בפראות מימין (!). המחשבה הראשונה שחלפה בראשי הייתה: ״זה אבי גבאי!״. מפגש קצר כעבור כמה מאות מטרים ברמזור גילה לאכזבתי כי זה לא היה אבי גבאי. זה היה בחור בן 25 לערך, לבוש חולצה לבנה וחובש כיפה שחורה, שבמקרה הטוב למד נהיגה בהתכתבות אצל מציל ידוע. שקלתי לעשות שימוש ביכולותיי המופלאות כדרקון יורק אש ולהפוך את הנהג העבריין ורכבו לאבוקות, אך החלטתי להתעלם, לפתי בחוזקה את גלגל ההגה והמשכתי לדרכי שמח וטוב לב.

שבת שלום לכולנו.

ברלוצ'י השובב - מעשה קונדס בכנסייה בעין הכרם

אנטוניו בַּרלוּצי היה ארכיטקט איטלקי אשר פעל בשליחות המסדר הפרנסיסקני בארץ בין השנים 1912-1955, תכנן והקים לא פחות מ-24 מבנים ובעיקר כנסיות, אחת יותר מרשימה מהשנייה.

המוטיב העיקרי בעבודתו היה שילוב רעיון של אירוע מהברית החדשה, בתוך המבנה שתכנן ובארכיטקטורה שלו. בין עבודותיו ניתן למנות את כנסיית ההשתנות על הר התבור, כנסיית ההלקאה בירושלים, בנין טרה סנטה בירושלים, כנסיית הר האושר על שפת הכנרת, כנסיית סנט לזרוס בביתניה, וכמובן הכנסיות המרהיבות על הר הזיתים: כנסיית גת שמנים (היגון) וכנסיית ״האדון בכה״ – דומינוס פלוויט.

ברלוצי עזב את הארץ במפח נפש לאחר שהצעתו לבניית כנסיית הבשורה בנצרת נדחתה. אבל בין השנים 1954-1955 הוא עמל על כנסיית הביקור בעין כרם שבירושלים המנציחה את ביקורה של מריה אמו של ישוע בעודה הרה, אצל אלישבע קרובת משפחתה בכפר. גם אלישבע הייתה הרה באותה עת, ונשאה בקרבה את יוחנן, אשר כעבור כמה שנים יטביל את ישוע במימי הירדן.

בעת בניית כנסיית הביקור, ברלוציו לא התאפק והחליט להעניק ״הופעת אורח״ ובמעשה קונדס, הנציח את עצמו בין שלל הדמויות בציור ״מרים כמלכת העולם״!!

מזהים?