top of page
Search

ביום הראשון לחופש הגדול שלי, קפצתי לעיר העתיקה כדי לתקן מעיל ונעלי טיולים שהיו צריכות חיזוק ועידוד מסוים. השעה הייתה עשר בבוקר והרוכלים היו טרודים בפתיחת החנויות. באחת הסימטאות היוצאות משוק הבשמים (سوق العطارين) מצאתי את אבו-מהדי החייט יושב לו בכוך קלסטרופובי, מעשן סיגריית ז׳יטאן וממתין ללקוח הראשון.


ברכתי אותו לשלום והוא הזמין אותי לשבת על עיתון אלקודס משלשום שהיה פרוש על כיסא שלבטח נגנב מהיכן שהוא. שלפתי את המעיל והראיתי את הדרוש תיקון, הוא הסתער על המעיל במקצועיות.


לא החלטתי מה עשה עלי יותר רושם, הכוך המטונף או מכונת התפירה המנומרת אז פשוט שאלתי אותו מה נשמע וכמה זמן המקום פעיל. אבו מהדי סיפר בגאווה כי המקום הוא מֻלְכּ-נכס של המשפחה כבר מ-1963 כשהיה ממש קטן ומשהתעניינתי במכונה, גאוותו גאתה אף יותר: "זו מכונה חדשה וחדישה מאד, משנת 1975 (!) ומחירה היה בזמנו לא פחות מ-5,000 דולר אמריקאי!" נחרתי בבוז למשמע המחיר הלא סביר אבל האיש התעלם וכבר השחיל חוטים במכונה החדישה מ-1975.


שאלתי מדוע המכונה מנומרת ואבו מהדי השיב כי נקודות הצבע (המכוערות ביותר יש לציין) הן רעיון מקורי שלו ומדי כמה שנים שהוא מחדש אותן למען היופי… התעניינתי במצב הפרנסה כיום ולא הופתעתי כשאבו מהדי החל לקונן על מר גורלו וגם הוסיף כי בשל ענייני בריאות שהשתיקה יפה להם, החליטה אשתו להתגרש ממנו לפני 4 שנים אבל הוא סבבה עם זה לגמרי.


האמון בינינו התחזק באופן מפתיע מרגע לרגע וכעבור 7 דקות בלבד מרגע כניסתי לכוך המעופש הזה (מעולם לא ביקרתי שם קודם לכן) ביקש ממני אבו מהדי לפענח עבורו מספר מסמכים בעברית שקיבל מהרשויות: משטרת ישראל, עיריית ירושלים והביטוח הלאומי.


כאן המקום לציין במאמר מוסגר כי כל ערבי בן 50 ומעלה מאזור ירושלים, לעולם יסתובב באורח קבע עם שקית ניילון תפוחה ובה עשרות מסמכים רשמיים מעיריית ירושלים, משטרת ישראל ומהביטוח הלאומי (אין אפשרות אחרת).


נחזור לאבו מהדי. מבין ערימות הבדים והזבל שהאיש הזה אגר בכוך משנות השישים, הוא שלף בזהירות ערימת מסמכים מהם למדתי את הפרטים הבאים:


א. החייט קשה היום, יושב על לפחות שמונה נכסים בראס אלעמוד, סלואן ואבו תור, בשווי של עשרה מיליון שקלים לכל הפחות. ב. כבר 28 שנה טוענת העירייה כי הוא לא שילם ארנונה על אף אחד מהנכסים הללו, גם לא על המתפרה. ג. אבו מהדי נמצא כבר שנים רבות במשא ומתן עם הביטוח הלאומי בתביעה למאה אחוזי נכות בגין בעיות בריאות שונות ומשונות, מגובה באישורים שנראו מופרכים לגמרי מבית החולים מקאצד וממרפאה בשיח' ג'ראח (האיש עושה רושם בריא מאד).


בתחתית ערימת הניירות מצאתי הזמנות לבתי משפט והוכחות משטרתיות ברורות לכך שהאיש דרוש לחקירה אם לא למעצר... עמדתי לשאול אותו מה הוא עושה בחור הזה כשהוא יושב על מיליונים, אבל בדיוק נכנס למקום לקוח שבא לאסוף איזו שטות ששם לתיקון. בין השניים התפתח ויכוח על עשרה (10) שקלים שנמשך כעשר דקות עד שהושגה פשרה (35 ש״ח סה״כ) בהתערבותי. הלקוח יצא מהחנות ולאחר שהתרחק זכו הוא ובני ביתו לצרור קללות עסיסיות שאמורות לדברי אבו מהדי לפגוע כבר בעתיד הנראה לעין' בפרנסת המשפחה.


המשכתי לגלגל שיחה עם החייט המיליונר כשמידי פעם נכנסו למקום לקוח או לקוחה שאף הם, בתורם, זכו לאחר צאתם למטר גידופים, מי באשר לבריאותו, מי לפרנסתו ושתי סטודנטיות לבושות חיג׳אב שככל הנראה לא יתחתנו בשנים הקרובות שכן מארת ולענת אללה על ראשיהן.

אבו מהדי שב לספר עד כמה הוא קרבן הרשויות ובעיקר קרבן לקנאת שכניו שעיניהם פתוחות עליו כבר כמה שנים, והתוודה במפתיע כי הוא אמנם מוסלמי כיום אבל משפחתו ממוצא נוצרי, והתאסלמו לפני כך וכך שנים בשל צוק העתים. האיש הפליג בשבחם של היהודים והתעניין איך ״חוואג׳ה״ כמוני מדבר ערבית כמו שצריך.


לא היה קראן במקום, ועל כן נפרדתי ממנו בהשבעתו על ספר טלפונים עב כרס של ירושלים משנת 1979 על כך שעם צאתי לא אזכה גם אני ל״ברכות״. האיש נשבע בכל היקר לו (כזכור, שמונה נכסים, לא פחות, במזרח ירושלים) כי אני חברו הטוב וגם בגלל הערבית והמבטא הטוב שלי, מעתה ואילך אני מוזמן תמיד למתפרה גם אם אין לי מה לתקן.


עם צאתי המשכתי לשוק חאן א-זית הסמוך, שם מבלי משים, כמעט ונדרסתי למוות על-ידי סבל צעיר, חצוף וחסר קואורדינציה שדחף בגסות עגלת עץ ירוקה עם צמיג ״10 המשמש כבלם רגל, וכמעט וקיפד את פתיל חיי.


סעמק אבו מהדי.



0 views0 comments

חזרתי לרכוב. מאז שחזרנו מבלגיה כלל לא רכבתי, זאת בשל הנטייה לעצלנות ופַּדְלאוּת. לקראת היציאה בעוד שבועיים לשנת לימודים החלפתי אמש צמיגים, העברתי את האופניים טיפול קומפלט, ולקחתי אותן הבוקר לנסיעת מבחן.


על אחת הגבעות הסמוכות פגשתי את מחמד. מחמד בן 16, רוכב על אתון בצבע חום בידיו צינור גומי שחור והוא אחראי על 100 ראשי צאן: כבשים ועיזים. מחמד הוא בדואי נחמד מאד מהשבט ג'הלין וגר במאהל סמוך. מכיתה ד' שהוא רועה צאן, בתחילה כעוזר וכמספר 2, ובהמשך כמפקד ומוביל העדר. אחריות רבה!


שוחחנו על מחירי הכבשים והעיזים היום ועל החיים בכלל. מחמד הביע עניין רב באופניים שלי והציע לרכוש אותן ממני במחיר מופרך בעליל. הצעתי לו בתמורה עסקת ברטר הוגנת למדי: האופניים תמורת שלוש כבשים. הוא הפך בדבר והפך, ודחה את ההצעה על הסף. המשכנו כברת דרך יחדיו עד שפגשנו את דודו, גם לו קוראים מחמד (אצל אחינו המוסלמים מוטב שבכל משפחה יהיה לפחות מחמד אחד, וכל המרבה הרי זה מסובך).


הדוד מחמד, חביב אך ענייני, גילה בקיאות מרשימה בהילכות היהודים וידע שהיום חג הסוכות. לדבריו זה החג היהודי האהוב עליו (משנזכרתי היכן מתגוררים בני משפחת ג'הלין, נפל לי האסימון למה).


מחמד שאל אותי מדוע אני לא בבית הכנסת עכשיו והאם קניתי "לימון של החג". הסברתי כי אני מסורתי אבל לא ממש דתי, מה שגרם למחמד הגדול להפטיר לעבר מחמד הקטן "האד'ה כָּאפֶר". ספגתי את העלבון בהכנעה.


הדוד מחמד בחן את אופניי בקפידה, ציין כי Trek הם מותג טוב אבל הוא באופן אישי מעדיף "ספיישלייזד". שאלתי מנין הבקיאות במותגי הרכיבה, הוא לא ממש ענה לי אבל סינן לעבר מחמד האחיין "סראגת כאם מן הן פי חיאתי" (גנבתי כמה כאלה בימי חלדי).


המשא ומתן על האופניים התחדש, והמחמדים ניסו להחליף איתי את האופניים על כבשה ועז שנראיתה חיוורת משהו אבל עם עיניים כחולות. סירבתי בנימוס ואמרתי ששעתי דוחקת בי.

לקראת סיום ביקשתי מהשניים להצטלם כשהכבשים ברקע. מחמד הגדול סירב בנימוס והסביר כי לבני השבט אמונה תפלה לפיה הצילום מביא מזל רע, בעיקר כשהוא מגיע לאלבומים משטרתיים.


סיכמנו כי ניפגש אינשאללה בעוד שבועיים אחרי החגים להמשך המשא ומתן, ללא תנאים מוקדמים, ללא תיווך המעצמות הזרות ומהנקודה בה נפסק.


חג שמח לכולכם.




0 views0 comments

והנה מסכת אירועים שהתרחשה בארץ בשנת 1948 ואולי תעניין גם אתכם, קוראיי הבלוג.

סמוך לכניסה הצפונית לרמלה, ליד מושב תלמי מנשה, מוביל שביל עפר אל המבנה הנטוש שבתמונה. המבנה הוקם בזמנו לבקשת הצבא הבריטי על ידי "ארגון עובדי הבנייה", שלימים הפך לחברת ׳סולל בונה׳. הבריטים תכננו למקם בו את בית הספר לקצינים, ועל כן נבנה ומוגן היטב. אחרי עזיבת הבריטים באפריל 1948 השתלטו על המבנה אנשיו של המופתי חאג׳ אמין אל חוסייני (ימ״ש), ומי שמיקם בו את מפקדתו היה אחד, חסן סלאמה.


בשנות השלושים היה חסן סלאמה מראשי המרד הערבי והוביל פיגועים רבים כנגד הבריטים וכנגד הישוב היהודי. הוא היה מה שאני וחבריי נוהגים לכנות ׳מחבל רע מאד׳. לאחר דיכוי המרד הוא נמלט ללבנון. ובהמשך שב והסתנן חזרה ארצה במסגרת מבצע נאצי שעוד אכתוב עליו בעתיד.


לאחר החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, החל השלב הראשון במלחמת העצמאות שהתאפיין בפיגועי ירי מתמשכים על הרכבים והשיירות הישראליות שנעו על הצירים. חסן סלאמה עמד בראש הכנופיה המקומית באזור רמלה-לוד. כוחותיו היוו איום מתמיד על התחבורה לירושלים. תחת פיקודו לחמו מקומיים וכן אירופאים בעלי ניסיון צבאי. המפקדה התמקמה במבנה המבוצר שעבר לידיהם.


כבר מתחילת מלחמת העצמאות ביקשו אנשי ״ההגנה״ לפעול כנגד סלאמה ומפקדתו, ואספו לא מעט מידע מודיעיני על המתחם. התברר שאזור המתחם היה ממוקש. לילה אחד הצליחו לוחמי גדוד 52 של גבעתי להתגנב אל השטח וניטרלו את המוקשים, אך השאירו אותם בשטח כדי שלא לעורר חשש.


בתחילת חודש אפריל 1948 נפתח מבצע ׳נחשון׳ לפינוי הדרך לירושלים. בין השאר הוחלט לתקוף ולהשמיד את מפקדת המחבלים הזו. בלילה שבין 4-5 לאפריל, הצליח כוח שהורכב מלוחמי גדוד 52 של גבעתי וחיילי חי"ש להתקרב למתחם במטרה למקש ולפוצץ אותו על יושביו ולהימנע בכך מקרב פנים אל פנים.


בשעה 00:50 התקרב הכוח למבנה, עבר את גדרות התיל ונצמד אל הבניין. ואולם, מעשה שטן, אבן שהידרדרה הסגירה את הכוח והביאה לחילופי יריות עם אנשי הכנופיות שהיו במקום. לוחמי הגדוד החלו בירי לעבר עמדות הירי שבקומה הראשונה, והמשיכו לעבר הקומה השנייה במטרה לטהר את המבנה. הראשונים שהגיעו אל הבניין החלו בהנחת חומרי הנפץ ופוצצו את הדלת הראשית. מהאש שנפתחה מהקומה הראשונה נפגע אחד הלוחמים קלות מכדור שחדר דרך קסדתו. שאר הלוחמים המשיכו וחדרו אל הקומה וטיהרו אותה. בשלב זה הניחו יתר הלוחמים את חומרי הנפץ על קירות ועמודי הקומה הראשונה ופרסו מחוץ לבניין את חוטי התיל להפעלת המטענים בעזרת השרטוטים שהמודיעין סיפק להם.


בינתיים המשיכו שאר חיילי הגדוד לירות לעבר הקומות העליונות. כל המבצע ארך לא יותר מעשר דקות. לאחר דקה מהיציאה מן הבניין אירע הפיצוץ. הלוחמים נסוגו מהשטח, ותוך כדי נסיגתם הפעילו מטעני נפץ נוספים כנגד כלי רכב שהתקרבו. ערבים אחדים ניסו לרדת מהקומות העליונות. מפקד המחלקה שלחם במקום היה לא אחר מאשר שלמה להט ״ציץ׳״ שהיה לימים היה ראש עיריית תל אביב. הוא סיפר כי בלהט הקרב וההסתערות, ירד אחד המחבלים מהקומה השנייה, התקרב אליו מאחור והניף את חרבו. להט שמע את צעקתו של אחד מחיילי גבעתי שקרא לו: "צ'יץ! שכב! אני יורה!" ציץ׳ לא התחכם ומיד השתטח על הרצפה.


כעבור שניות נורה הערבי על ידי החייל, שהיה לא אחר מאשר יעקב חודורוב (!) אולי גדול שוערי ישראל ואיש ענק ויקר שלימים אף זכה בפרס ישראל.


המבצע הוכתר בהצלחה רבה. בבוקר שלמחרת התברר שרק כשליש מהמבנה שרד את הפיצוץ. על פי העיתונים המקומיים נהרגו כעשרים מפָקודיו של סלאמה. חסן סלאמה עצמו לא שהה במתחם במהלך הפעולה, ובהמשך התברר כי ככל הנראה שהה באותו לילה אצל אחת ממאהבותיו....


הצלחת המבצע שיבשה את מערך ההגנה של הערבים באזור, ולמעשה שמה קץ לפעילות העוינת של סלאמה ואנשיו באזור. חסן סלאמה המשיך להיות מחבל רע גם בהמשך מלחמת העצמאות. כעבור חודשיים הוא ייהרג באזור ראש העין בקרב עם אנשי האצ״ל שסגרו איתו חשבון.


בנו של חסן סלאמה, עלי חסן סלאמה, גדל והלך בדרכי אביו, והפך לימים להיות בעצמו רב-מחבלים. הוא היה מראשי ארגון "ספטמבר השחור" והיה אחראי בין השאר על טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. בשנת 1979 סגר איתו המוסד חשבון, וחיסל אותו במבצע יפה בביירות.


אז איך חסן סלאמה גמר אנחנו יודעים. ואיך גמר בנו עלי חסן סלאמה אנחנו גם יודעים. ומה קרה עם מפקד המחלקה צ׳יץ׳ - כבר ידוע לנו. אבל מה נגמר עם חייל גבעתי והשוער האגדי יעקב חודורוב? ובכן חודורוב חזר אחרי המלחמה לעסוק בכדורגל והצטיין. הוא עשה בית ספר לחלוצים ולשוערים כמו לב יאשין הרוסי והביא הרבה כבוד לעם ישראל.


לאחר פרישתו עשה קורס מורי דרך (!) ולקח אורחים ותורמים אמידים של הסוכנות לטיולים בארץ עם רכב ה״אשכול״ שלו - מה שנקרא: שוער, שוער, אבל הצטיין בהתקפה. בתמונה, מפקדתו של חסן סלאמה, כיום ליד מושב תלמי מנשה.


0 views0 comments
bottom of page