ביום הראשון לחופש הגדול שלי, קפצתי לעיר העתיקה כדי לתקן מעיל ונעלי טיולים שהיו צריכות חיזוק ועידוד מסוים. השעה הייתה עשר בבוקר והרוכלים היו טרודים בפתיחת החנויות. באחת הסימטאות היוצאות משוק הבשמים (سوق العطارين) מצאתי את אבו-מהדי החייט יושב לו בכוך קלסטרופובי, מעשן סיגריית ז׳יטאן וממתין ללקוח הראשון.
ברכתי אותו לשלום והוא הזמין אותי לשבת על עיתון אלקודס משלשום שהיה פרוש על כיסא שלבטח נגנב מהיכן שהוא. שלפתי את המעיל והראיתי את הדרוש תיקון, הוא הסתער על המעיל במקצועיות.
לא החלטתי מה עשה עלי יותר רושם, הכוך המטונף או מכונת התפירה המנומרת אז פשוט שאלתי אותו מה נשמע וכמה זמן המקום פעיל. אבו מהדי סיפר בגאווה כי המקום הוא מֻלְכּ-נכס של המשפחה כבר מ-1963 כשהיה ממש קטן ומשהתעניינתי במכונה, גאוותו גאתה אף יותר: "זו מכונה חדשה וחדישה מאד, משנת 1975 (!) ומחירה היה בזמנו לא פחות מ-5,000 דולר אמריקאי!" נחרתי בבוז למשמע המחיר הלא סביר אבל האיש התעלם וכבר השחיל חוטים במכונה החדישה מ-1975.
שאלתי מדוע המכונה מנומרת ואבו מהדי השיב כי נקודות הצבע (המכוערות ביותר יש לציין) הן רעיון מקורי שלו ומדי כמה שנים שהוא מחדש אותן למען היופי… התעניינתי במצב הפרנסה כיום ולא הופתעתי כשאבו מהדי החל לקונן על מר גורלו וגם הוסיף כי בשל ענייני בריאות שהשתיקה יפה להם, החליטה אשתו להתגרש ממנו לפני 4 שנים אבל הוא סבבה עם זה לגמרי.
האמון בינינו התחזק באופן מפתיע מרגע לרגע וכעבור 7 דקות בלבד מרגע כניסתי לכוך המעופש הזה (מעולם לא ביקרתי שם קודם לכן) ביקש ממני אבו מהדי לפענח עבורו מספר מסמכים בעברית שקיבל מהרשויות: משטרת ישראל, עיריית ירושלים והביטוח הלאומי.
כאן המקום לציין במאמר מוסגר כי כל ערבי בן 50 ומעלה מאזור ירושלים, לעולם יסתובב באורח קבע עם שקית ניילון תפוחה ובה עשרות מסמכים רשמיים מעיריית ירושלים, משטרת ישראל ומהביטוח הלאומי (אין אפשרות אחרת).
נחזור לאבו מהדי. מבין ערימות הבדים והזבל שהאיש הזה אגר בכוך משנות השישים, הוא שלף בזהירות ערימת מסמכים מהם למדתי את הפרטים הבאים:
א. החייט קשה היום, יושב על לפחות שמונה נכסים בראס אלעמוד, סלואן ואבו תור, בשווי של עשרה מיליון שקלים לכל הפחות. ב. כבר 28 שנה טוענת העירייה כי הוא לא שילם ארנונה על אף אחד מהנכסים הללו, גם לא על המתפרה. ג. אבו מהדי נמצא כבר שנים רבות במשא ומתן עם הביטוח הלאומי בתביעה למאה אחוזי נכות בגין בעיות בריאות שונות ומשונות, מגובה באישורים שנראו מופרכים לגמרי מבית החולים מקאצד וממרפאה בשיח' ג'ראח (האיש עושה רושם בריא מאד).
בתחתית ערימת הניירות מצאתי הזמנות לבתי משפט והוכחות משטרתיות ברורות לכך שהאיש דרוש לחקירה אם לא למעצר... עמדתי לשאול אותו מה הוא עושה בחור הזה כשהוא יושב על מיליונים, אבל בדיוק נכנס למקום לקוח שבא לאסוף איזו שטות ששם לתיקון. בין השניים התפתח ויכוח על עשרה (10) שקלים שנמשך כעשר דקות עד שהושגה פשרה (35 ש״ח סה״כ) בהתערבותי. הלקוח יצא מהחנות ולאחר שהתרחק זכו הוא ובני ביתו לצרור קללות עסיסיות שאמורות לדברי אבו מהדי לפגוע כבר בעתיד הנראה לעין' בפרנסת המשפחה.
המשכתי לגלגל שיחה עם החייט המיליונר כשמידי פעם נכנסו למקום לקוח או לקוחה שאף הם, בתורם, זכו לאחר צאתם למטר גידופים, מי באשר לבריאותו, מי לפרנסתו ושתי סטודנטיות לבושות חיג׳אב שככל הנראה לא יתחתנו בשנים הקרובות שכן מארת ולענת אללה על ראשיהן.
אבו מהדי שב לספר עד כמה הוא קרבן הרשויות ובעיקר קרבן לקנאת שכניו שעיניהם פתוחות עליו כבר כמה שנים, והתוודה במפתיע כי הוא אמנם מוסלמי כיום אבל משפחתו ממוצא נוצרי, והתאסלמו לפני כך וכך שנים בשל צוק העתים. האיש הפליג בשבחם של היהודים והתעניין איך ״חוואג׳ה״ כמוני מדבר ערבית כמו שצריך.
לא היה קראן במקום, ועל כן נפרדתי ממנו בהשבעתו על ספר טלפונים עב כרס של ירושלים משנת 1979 על כך שעם צאתי לא אזכה גם אני ל״ברכות״. האיש נשבע בכל היקר לו (כזכור, שמונה נכסים, לא פחות, במזרח ירושלים) כי אני חברו הטוב וגם בגלל הערבית והמבטא הטוב שלי, מעתה ואילך אני מוזמן תמיד למתפרה גם אם אין לי מה לתקן.
עם צאתי המשכתי לשוק חאן א-זית הסמוך, שם מבלי משים, כמעט ונדרסתי למוות על-ידי סבל צעיר, חצוף וחסר קואורדינציה שדחף בגסות עגלת עץ ירוקה עם צמיג ״10 המשמש כבלם רגל, וכמעט וקיפד את פתיל חיי.
סעמק אבו מהדי.
