טוב שם משמן טוב - על שמן זית טוב, הקרבות ברמת יוחנן ואגדת המשרת מבגדאד

באחת השבתות האחרונות הרחקנו מהבית ת״ק פרסות כדי לבקר את שאכר, חבר טוב וקצין במערכת הביטחון. שאכר ומשפחתו מתגוררים בכפר הדרוזי כסרא באזור המוקף עמקים זרועים במטעי זיתים וגבעות מוריקות. מזג האוויר היה כבר סתווי, האוויר קר ויבש, השמש הסתתרה רוב הזמן בין העננים וידיהם של תושבי האזור היו מלאות בעבודה: אלה השבועיים העסוקים ביותר בשנה, תקופת מסיק הזיתים.

שאכר אומר שהשנה היה היבול משובח: השמן עשיר, בינתיים די מריר, ואם נזדרז- יעשה גם מחיר.

הגענו לכפר בשעה די מנומנמת והתקבלו בחמימות לארוחת בוקר דרוזית של שבת בבוקר: מאפים תוצרת בית, סלטים קצוצים היטב, לבנה גלילית תוצרת בית וזיתים שכאילו נמסקו בגן העדן.

מתחת לביתו של שאכר פגשנו את אבו-אכרם, אבא של שאכר שהגיע לפני חמש שנים לגבורות. אבו שאכר הזקן, קיבל אותנו בלבוש דרוזי מסורתי ושמח לספר לנו על ההיסטוריה של המשפחה שהגיעה מגבול הלבנון, מג׳בל דרוז בתחילת המאה ה-'18, דהיינו: בדיוק לפני 300 שנה. הוא סיפר כי אביו עוד הספיק ללחום בצבא ההגנה של פאוזי אלקאוקג׳י ולאחר התבוסה בקרב על רמת יוחנן, החליטו לחבור ליהודים והשאר היסטוריה. אבו אכרם התגאה בפני כי כמעט כל בני המשפחה המורחבת מועסקים במערכת הביטחון, חלקם בתפקידים רגישים.

שאלתי אותו מה דעתם של השכנים המוסלמים מכפרי הסביבה על כך ששכניהם הדרוזים משרתים בצבא הישראלי. אבו אכרם שחרר נחירת בוז והזמין אותי לשבת לידו בדיוואן הצנוע של המשפחה מאחורי גינת ירק נחבאת בין עצי ברוש. התיישבתי על כרית פרחונית שידעה ימים טובים יותר וצפיתי כיצד הוא מתרווח בכסאו, מוזג ביד רועדת קפה חם לספלוני קרמיקה ישנים ונותן דרור למחשבותיו ולשונו.

הוא החל לגלגל סיגריה וסיפר כי לא פעם שמע תהיות כאלה והאשמות כאילו הם, הדרוזים תושבי הגליל, משתפי פעולה עם היהודים. לדבריו הדבר אולי הרתיח אותו בעבר, אך לא יותר מאשר מצחיק אותו היום. ״זה היה באפריל 1948, יא אבני. המלחמה הייתה אז בשיאה. אני הייתי כבר גבר צעיר, אולי מלאו לי אז 16 שנים. חזרתי באותו יום מהמטעים לאחר עבודה מאומצת של גיזום וניסור עצי הזית שגדלו פרא. בין הגבעות וההרים נשמעו מידי פעם קולות ירי ונפץ. הגעתי אחר הצהריים הביתה ופגשתי בבית את הח׳תיאר ועמו אולי 4-5 מנכבדי הכפרים מג׳דל כרום ודיר אלאסד שפשוט התחננו בפני אביו למקלט מחשש שמא היהוד יבואו ויחסלו אותם...״

אבו אכרם עצר לרגע, גמע מעט קפה ושזר את קצהו הימני של שפמו המצהיב. ״הם היו ממש בפניקה. לא הכרתי את כולם למעט אחד מהם, שנדמה לי שהיה מוכתאר חמולת אלח׳טיב. בנו ראע׳ב היה ידוע כחבר בכנופייה אלימה במיוחד שהסתובבה בלילות בין ישובי הסביבה, שדדה, אנסה ורצחה יהודים. אבא שלי הסכים בשם השכנות הטובה להסתיר בביתנו הצנוע משפחה אחת עד יעבור זעם, והנכבדים עזבו את המקום בבהילות.

עוד באותו הלילה, בשעה מאוחרת, הרעידו את הבית נקישות ורעשים על מפתן הדלת. ניגשתי לפתוח ולתדהמתי ראיתי במקום את ראע׳ב עצמו, שהיה יש לומר די נפחד ומתוח, ועמו אביו, אמו וחמישה אחים ואחיות. הם העבירו אצלנו כמה יממות, בהן הטיפוס הזה, ראע׳ב, שהיה גדול ממני בכמה שנים סיפר בגאווה על מעלליו והפגין שליטה יפה מאד בשיבריה מתקפלת.״

אבו אכרם פקח את עיניו, הישיר אלי מבט ושאל: ״אתה יודע יא ירון מה אחת האמונות הכי מרכזיות שלנו הדרוזים?״ מה? שאלתי. ״האמונה בגזירת הגורל. מכתוב. הכל קבוע ונגזר מראש.״ השיב הזקן.

הרהרתי בדבריו כמה רגעים והוא המשיך וסיפר את הסיפור הבא, שלדבריו שמע מאביו, ששמע מאביו וכן הלאה, סיפור שהולך אחורה במשפחה כמה מאות בשנים:

״בלילה חשוך ברחובות בגדד, הלך לו ברחוב ריק מאדם משרתו של אחד מסוחרי בגדד החשובים כשפתאום מולו, לא פחות ולא יותר הוא רואה את מלאך המוות בעצמו, פוסע לקראתו ומנפנף לו בידיו ובחרמשו הארוך והחד וקורא לו. נבעת המשרת, רץ לבית אדונו וביקש ממנו כשהוא מתנשף, את המהיר שבסוסיו כי עליו לברוח מכאן למקום הנידח והרחוק ביותר על מנת להימלט ממלאך המוות. דהר המשרת כל הלילה במהירות רבה והגיע עם שחר לעיר סמארה הרחוקה. באותו הזמן הלך אדונו הנסער לשוק לנזוף במלאך המוות על שהחריד את משרתו הנאמן. ראה את מלאך המוות יושב תחת עץ תות, נזף בו ואמר לו: "מדוע באת לכאן להפתיע ולהבעית את הנאמן שבמשרתיי ?"

"חלילה לי מלעשות כן", ענה מלאך המוות, "אני הוא שהופתעתי למצוא את עבדך ברחובות בגדד ואף נופפתי לו בידיי ושאלתי אותו כיצד זה יתכן שהוא נמצא פה בבגדד כאשר רשום לי ביומני שנקבעה לי פגישה איתו מחר עם שחר בסמארה הרחוקה.....!!!״

אבו אכרם לא המתין יותר מידי, שזר שוב את שפמו ואמר: ״מיד בתום המלחמה, מששככו התותחים, חזרו כולם לבתיהם, להתחיל את החיים מחדש. לא עבר יום וראע׳ב פגש את מלאך המוות באחד הלילות, כאשר קיר לבנים ישן התמוטט עליו בעת שישן באחת החרבאות באיזור... מכתוב...

לאחר שתמו הקפה והסיפור, לקחו אותנו אבו אכרם ושאכר למרתף ההוא, המשמש כיום כמקום לאחסון שמן הזית שהם מייצרים במקום. חיש מהר התמלא ג׳ריקן צהוב מלוא המכל ביצהר טרי טרי ואיכותי. משם המשכנו לביקור בבית הבד במקום שמתברר כי בימים אלה עובד במתכונת חירום, 24/7, ומגדלי הזיתים מכל כפרי הסביבה באים אליו איש איש עם תוצרתו.

ככה בכל נובמבר, בימי מלחמה ושלום.

שבוע טוב לכולנו.