צהריים רגוע ברחוב צלאח א-דין

ישנו ברחוב צלאח-אדין אדם אחד שמוכר פלאפל על גבי עגלה ותופר הלוך ושוב את הרחוב המרכזי של מזרח ירושלים זה שנים רבות. מעולם לא טרחתי לעצור ולבדוק מה גורם לעשרות ילדים מבית ספר אלרשידיה הסמוך לבלות לידו בבליסה בהפסקות ובהפוגות שבין הפרות הסדר.

שלשום תקף אותי רעב פתאומי כשהסתובבתי ברחוב ממילא בין חנויות המותגים ובתי הקפה הכשרים למהדרין. כעבור כמה דקות כבר מצאתי עצמי מבלי משים קילומטר אחד מזרחה משם, ברחוב צלאח א-דין, השאנז אליזה של מזרח ירושלים. חיפשתי משהו לנשנש וריח טיגון כבד משך אותי כמטה קסם לדוכן הפלאפל הנייד של הגבר שסיפר ששמו עבד-אלקדר והוא גר בעזריה.

כשהגעתי היו השמיים בהירים והאוויר היה קר. רחוב צלאח אדין שקק פעילות: נהגים שעברו מבחן נהיגה מעשי בגיל 13 אצל אחיהם הגדול ותיאוריה רק בתיאוריה, עשו בכביש כבשלהם. הולכי רגל הימרו על חייהם בכל חציית כביש, וארבעה פרשי משטרה רכבו בגאון על סוסי משטרה שחורים, תמירים ומבהיקים בניקיונם, כולם אומרים כבוד. ע״א-קאדר היה לבוש בחולצת מיזע יוקרתית מתוצרת המותג האמריקאי ״Mike״ עם סמל ה-וי המפורסם שפנה משום מה לצד ההפוך, לכיוון שער שכם. ידיו אחזו כף וכלי נירוסטה דהוי והיו עסוקות בהטלת כדורי פלאפל לתוך ווק מבעבע שהיה משוקע בעגלת עץ שנצבעה ברשלנות. הבטתי בו בסקרנות, הוא ניחש מיד את מחשבותי ואמר כי אם אני חושש מטריות השמן אני יכול להיות רגוע, כי רק בשבוע שעבר הוא שֹם חמישה ליטרים. נרגעתי כמו לפני עקירה כירורגית והזמנתי מנה.

עודי ממתין ושתי בחורות עטויות מנדיל הצטרפו להמתנה לכדורים שהפכו מרגע לרגע לחומים וזהובים. הבנות הסתמסו בטלפונים הניידים שלהן מבלי לגלות יותר מדי עניין בנעשה. שאלתי את ע״א-קאדר האם היום חלש ו״איפה כולם״, והוא השיב כי עוד מעט יצאו התלמידים להפסקה ועובדי המשרדים גם הם יגיעו לחטוף משהו לצהריים והשבח לאל פרנסה יש לו תמיד, rain or shine.

נראה שלכדורי הפלאפל היה כיף בבריכה המחוממת והם לא ממש מיהרו לקפוץ החוצה ולכן ניצלתי את הזמן כדי להציץ ולקרוא את ההתכתבויות של הבחורות בוואטסאפ (לעולם, הוואטסאפ של השכן יהיה ירוק יותר). הספקתי להבין כי אחת מהן מדווחת לחברתה אימאן כי בחור אחד בשם איאד התחיל איתה או הטריד אותה במיניבוס מבית חנינא וכנראה שייצא מזה דייט. לצערי לא הספקתי להבין האם הבחור רציני או לא, כמה הוא מרוויח ואם אפשר לבנות עליו במציאות הכלכלית כיום שכן המנות של השתיים הוגשו, הן שילמו והמשיכו לדרכן.

הגיע תורי וע״א-קאדר שאל אותי אם לשים קצת חריף. החריף היה אדמדם ונראה תמים למראה. הנהנתי בחיוב. נתתי נגיסה ראשונה בפלאפל והתענגתי על הטעם, הריח והמרקם שהיו באמת ברמה גבוהה. בביס השני הופיע בדמיוני אייל שני והחל לז*** את השכל על הפריכות של המנה, הטיגון העמוק, השמן הטרי (פחחחח) והבחירה הנכונה של החומרים. גירשתי אותו בבעיטות והמשכתי להתמקד בפיתה. הביס השלישי הפתיע אותי כהוגן והזכיר לי שהסכמתי בטיפשותי שע"א-קאדר ישים קצת חריף... לפתע הרגשתי שאני הופך לדרקון והתחלתי לשגר להבות אש מהפה לעבר העוברים והשבים. שני צעירים שנראו לי חשודים בפעילות עויינת כמעט וזכו ממני למקלחת אש ופלאחית מבוגרת שנשאה על ראשה מערום של ירקות טריים למכירה כמעט והפכה בעוונותי לאוד עשֵן.

אחרי שהשבתי את נפשי במיץ תמר-הינדי צונן מדוכן סמוך, שאלתי את עבד אל-קאדר ממה עשוי חומר הנפץ הזה והאם הוא עומד בתקנות החומרים המסוכנים של משרד הבריאות. ע"א-קאדר הביט בי בבוז השמור ליהודים שבאים להתאבד ברחוב צלאח א-דין ואמר בחסכנות מהולה בגאווה: ״פלפל שאטה״. בהמשך הוסיף כי מדובר בחומר מזוקק שאימו הזקנה מכינה מפלפלי שאטה "בּלדי". רשמתי לפני שהאיש הזו ואמו צריכים להגיע בהקדם לכלא, ואם אפשר אז לכלא שאטה.

ראה כי השיעורים בבית ספר אלרשידיה הסתיימו לאותו יום שכן נחיל של ילדים חביבים הציף את הרחוב. הילדים נראו כמו צבא המשובטים עלי אדמות של מועדון הכדורגל BFC עם חולצות ותרמילים של ברצלונה ומסי. ראשיהם היו מסופרים בצורה גנרית ודמו לפני הירח: צד אחד מסופר היטב, והשני, מעולם לא פגש את מספרי הספר. מזעזע. הילדים צבאו על דוכן הפלאפל, והעבירו את הזמן עד לקבלת ארוחת הצהריים שלהם באופן בו נערים ערבים מבלים את כל תקופת ילדותם ונערותם: קבלת כאפות מנערים גדולים מהם, והורדת כאפות על ילדים חלשים וקטנים מהם. פייר אינאף. ע״א-קאדר עבד בצורה מוכנית, הביט בי, ניחש בפעם בשנייה את מחשבותי וקרץ אלי: ״ככה זה ערבים אח שלי״.

נראה כי הנערים והילדים אדומי העורף והאזניים, איבדו עניין בשלב מסוים בחלוקת כאפות וחיפשו תעסוקה אחרת. בנקודה זו הערכתי שביכולתי למנוע כותרת בעיתון הבוקר שלמחרת על לינץ׳ של מאות נערים משועממים בעובר אורח יהודי, ולכן הפטרתי לעבר ע"א-קאדר כי אקפוץ בהמשך. כעבור שעתיים שבתי למקום וראיתי את ע"א-קאדר מקפל את מרכולתו. הוא הזמין אותי להתלוות אליו ותוך כדי תנועה סיפר כי הוא עובר מידי בוקר כבר בשעה שש את המחסום, את העגלה הוא מאפסן במחסן קטן ברחוב אצפהאני הסמוך ואת חומרי החבלה הוא נושא עמו והחיילים כבר מכירים אותו ולא מערימים קשיים.

שאלתי את ע״א-קאדר האם הוא חוזר כעת לביתו. האיש חייך במסתוריות ואמר כי הוא ממשיך לחָרַם (מסגד אלאקצא שעל הר הבית). הצצתי בשעוני. השעה הייתה שתיים וחצי, לא השעה האידיאלית לתפילת ״א-צ׳הר״ וגם לא לתפילת ״אלעצר״. הפגנתי בפניו את ידיעותי החלקיות באסלאם ותהיתי בקול מה יש לו לאדם לעשות בשעה זו בהר הבית. הוא הופתע ופטר אותי בכך כי שיש לו "סידור" שם.

סקרנותי גברה כמובן אך נותרה ללא מענה. ע״א-קאדר הציע לי לבוא מחר לעוד פלאפל, הפעם על חשבונו. נפרדנו לשלום בספק הבטחה ספק התחמקות אלגנטית כי בעתיד יגלה לי במה מדובר.

הוא המשיך בצעדים בטוחים ונכנס דרך שער שכם לעיר העתיקה, שם נעלם לי מהעין. עשיתי דרכי חזרה לכיוון חניון ממילא כשלפתע פגשתי שוב את ארבעת פרשי האפוקליפסה והחלפתי איתם כמה מילים על הסוסים המרשימים שלהם. הם סיפרו כי מדובר בסוסים בלגיים מסוג ״פריזיאן״ שנרכשים עבור המשטרה בחוות השבחה בבלגיה והולנד והינם סוסים מגזע אציל וטהור, שמחד נהנים ממימדים מרשימים ומרתיעים ומאידך מאופי שקט ונוח מאד. ציינתי לעצמי שזה בדיוק המישלב ההפוך ללא מעט ערסים שגדלו בשכונת ילדותי בזמנו, שנהנו ממימדים צנומים וצנועים אך מאופי סוער ובלתי יציב בעליל.

נפרדתי באהדה מהסוסים המקסימים ומהפרשים כשלפתע החל שעוני לרטוט ולנג׳ס באופן מוגזם. כאן המקום לספר כי לפני כמה חודשים התפתיתי לעצתו של ״חבר״ לרכוש ״שעון חכם״. בדיעבד התבררה החלטה אומללה זו כאחד המעשים מהמטופשים שעשיתי בחיי. השעון מלווה אותי מבוקר עד ערב, מעדכן אותי האם ישנתי היטב בלילה, סופר לי צעדים, עולב ומשפיל אותי במידה ולא עמדתי במשימות היומיות שלי ודוחק בי לקום כשאני יושב במנוחה או בהרצאה יותר משעה וחצי ברציפות - בקיצור, סיוט שרק מי שהיה אבא לילדים בני שנתיים מכיר ויודע.

הפעם יצא השעון מגדרו כדי לבשר לי כי הכפלתי באותה נקודה את מכסת הצעדים היומית שאני אמור לצעוד. איזו שמחה וצהלה, ממש זיקוקים ופתיתי קונפטי באוויר, שבעברית יפה שמעתי שקוראים להם ״גזירה משמיים״. לא ידעתי את נפשי משמחה והתלבטתי כיצד לחגוג את המאורע המשמח (20,000 צעדים ביום במקום עשרת אלפים) והאם די להניח את השעון הארור על הארץ ולתת למכבש דרכים לעשות את העבודה או פשוט לנתץ אותו בבית ולפזר את הרסיסים בים התיכון. החלטתי כי בשלב הראשון אנתק לאלתר את קשרי החבריים עם ״החבר״ שהמליץ לי לרכוש אותו.

חזרתי לחניון, התאחדתי מחדש עם רכבי והמשכתי בנסיעה רגועה הביתה. היום נטה לערוב, התנועה זרמה היטב, ב-88fm השמיעו את ניל יאנג והעולם נראה טוב יותר. לפתע הגיחה מאחור מכונית סיאט צהובה ועקפה אותי בפראות מימין (!). המחשבה הראשונה שחלפה בראשי הייתה: ״זה אבי גבאי!״. מפגש קצר כעבור כמה מאות מטרים ברמזור גילה לאכזבתי כי זה לא היה אבי גבאי. זה היה בחור בן 25 לערך, לבוש חולצה לבנה וחובש כיפה שחורה, שבמקרה הטוב למד נהיגה בהתכתבות אצל מציל ידוע. שקלתי לעשות שימוש ביכולותיי המופלאות כדרקון יורק אש ולהפוך את הנהג העבריין ורכבו לאבוקות, אך החלטתי להתעלם, לפתי בחוזקה את גלגל ההגה והמשכתי לדרכי שמח וטוב לב.

שבת שלום לכולנו.